סטורציה ובעברית, ריווי החמצן בדם, היא בעצם אחוז החמצן שיש בדמנו. בגופנו זורם דם אשר מורכב ברובו מהמוגלובין.

ההמוגלובין מצוי בתאי הדם האדומים ותפקידו העיקרי הוא לשאת גזים (חמצן ופחמן דו חמצני) אל תאי הגוף ומתאי הגוף במערכת הדם.מסלולו מתחיל משאיפת אוויר לריאות, דרך מחזור הדם לכל חלקי הגוף עד התא הקטן ביותר לנשיאת החמצן, לאחר שחלוף גזים, פחמן דו חמצני נפלט מהתאים, אל ההמוגלובין במחזור הדם, בחזרה אל הריאות ומשם בנשיפה החוצה. ההמוגלובין קושר פחמן דו חמצני וחומרים אחרים אשר משתחררים מהאיברים השונים בגוף ומשחררם בריאות.

אז מהי סטורציה?

סטורציה או – O2 בדם, היא החלק אשר בו ההמוגלובין רווי בחמצן ביחס לשאר ההמוגלובין.

על פי המסלול, כאשר אנו שואפים אוויר לריאות, החמצן ששאפנו עובר למחזור הדם ונקשר להמוגלובין.

מהם ערכים תקינים או ערכים בריאים?

מצב תקין ובריא, הוא מצב שבו 95-100 אחוזים מההמוגלובין קשור בחמצן.

לכן – בבדיקת הסטורציה באמצעות מד הסטורציה (פאלס-אוקסימטר) אנחנו נקבל תוצאה של בין 95% ל100% (ממוצע של 97%). מצב זה מאפשר לבצע כמעט כל פעולה פיזית ללא חשש, והחסם היחיד שיקבע את המשך פעילותנו זה רמת הכושר הגופני. לכן , לרוב, כל פעולה פיזית לא תגרום לירידה בסטורציה (אחוז החמצן בדם), אלא פשוט לצריכה מוגברת של חמצן מעומס הפעולה.

ברוב המקרים מדובר בפעולות חריגות אשר יוצרות עומס ואינן מבוצעות במסגרת התפקוד היום יומי, לדוגמא- ריצה ממושכת או טיפוס מספר קומות. ככל שהמאמץ מתגבר, כך הדרישה לחמצן עולה, וכדי שהסטורציה לא תרד, המח שולח פקודה למערכת הנשימה לשאוף יותר חמצן באמצעות נשימה מוגברת, מהירה ועמוקה יותר. בזכות פעולה זו הסטורציה נשארת בערכים הרצויים והפעילות יכולה להימשך.

מה קורה במצב של מחלת ריאה?

במצב של פגיעה ריאתית (כתלות וסוג המחלה) כמות החמצן אותו אנו שואפים אינה מגיעה למחזור הדם בערכים של 95%-100%, ולפיכך ביצוע פעולות פיזיות (שגרתיות או מאומצות) עלול להוביל לירידה בסטורציה.

מהו מצב תקין מבחינה רפואית?

ישנו ויכוח בנושא בן לא מעט שנים ובין לא מעט אנשי מקצוע. יש שיגידו 92% ומעלה הוא ערך תקין ויש שיגידו 88% ומעלה.

ככלל, מצב תקין הוא מצב בו הסטורציה היא 90% ומעלה, ובטווח הזה אנו שואפים להיות גם במנוחה וגם במאמץ.

בעת מחלה או פגיעה ריאתית, כמות החמצן הנשאף לריאות ונקשר להמוגלובין במחזור הדם, אינו עומד על 95%-100%, אלא על פחות. תופעה זו גורמת לביצוע ירוד של פעולה או הפסקתה תוך זמן קצר מאוד.

אם במנוחה מוחלטת הסטורציה הנמדדת בטווחים של בין 90%-95%, יכול להיווצר מצב שבעקבות פעולה פיזית כלשהי (קימה מכיסא לצורך הליכה, לדוגמא), הסטורציה עלולה לרדת מתחת לטווח התקין. על מנת להישאר בטווחים התקינים, (90%spo2 ומעלה), אנו חייבים לבצע מדידה ולדעת לעצור כדי לא לרדת מערכים אלו.

מדוע חשוב להישאר על מדדים תקינים?

כאשר הגוף מגיע לערכי סטורציה מתחת לערכי סיטורציה תקינים, הגוף נכנס למעין מצב של מצוקה. מבחינת הגוף מצב זה שווה לחנק – דופק הלב עולה, לחץ הדם עולה, התאים בגוף לא מקבלים את החמצן הדרוש להם והתוצאה הסופית היא נזק לטווח הרחוק בכל איברי הגוף. לרוב, פגיעה בנשימה לא קורית מיום אחד, אלא קורה נזק איטי מאד ומתמשך ואיתו חוסר יכולת החמצון, לכן אין חשיבות לטיב התחושה האישית בעת ערכים מתחת לתקינים.

הגוף מתרגל ומסתגל למצב החדש באופן הדרגתי ואיטי על פני שנים. בסופו של דבר מגיעים לנקודה ש"לומדים לחיות" עם ערכים אלו ללא תחושת מצוקה , מחנק או מודעות. המטופל לא מרגיש סימנים קליניים וממשיך בפעילותו, אך הנזק ממשיך להתקיים.

אז איך שומרים על ערכי סטורציה גבוהים?

לעיתים כשאין ברירה, הפתרון הוא חיבור למחולל חמצן במשך 24 שעות או רק חיבור במאמצים פיזיים – על פי המלצת רופא כמובן. מחולל החמצן מוסיף חמצן, בנוסף לשאיפה שלנו, ועל ידי כך כמות החמצן שמתקבלת בגוף תהיה גבוהה יותר ומרוכזת. ישנה חשיבות גדולה מאד במדידה , הבנת הערכים וקבלת הטיפול המתאים. החמצן אינו פותר את הבעיה הריאתית מבחינה רפואית, אלא שומר על המצב הקיים ועל ערכים תקינים.

הפתרון היחיד שמוצע היום לטווח הרחוק הוא פעילות שיקום ריאות מותאמת.

בפעילות שיקום ריאות אנו מבצעים פעילות מדויקת תוך שמירה על ערכים תקינים ובריאים. בצורה כזו, נפחית עומס נשימתי, נפחית את השימוש בחמצן (או אפילו נפסיק אותו) ונשפר את איכות החיים.

כיצד מד הסטורציה עובד?

בתוך המכשיר ישנם 2 נורות לד קטנות אשר מקרינות אור על הרקמה החיה, במקרה שלנו – על האצבע. בנוסף, המכשיר כולל חיישן רגיש מאד לאור אשר קורא את צבע הדם שזורם באצבע. לפי צבע הדם המכשיר מחשב את ההפרש בין ההמוגלובין הנושא חמצן לבין ההמוגלובין אשר אינו נושא חמצן ולפי כך מתקבלת התוצאה.

*כל הזכויות שמורות*